המדינה בישראל

שמה הרשמי של המדינה בעברית הוא מדינת ישראל. זוהי מדינה פרלמנטרית שסמכויותיה הציבוריות מתחלקות בין מוסדות נבחרים, רשויות מבצעות ובתי משפט. הכנסת היא בית המחוקקים הלאומי. היא מחוקקת חוקים, מאשרת את תקציב המדינה, מפקחת על הממשלה ומייצגת את הבחירות הפוליטיות שנעשות בבחירות הארציות. הממשלה היא הרשות המבצעת. ראש הממשלה והשרים מתווים את המדיניות הלאומית, ואילו משרדי הממשלה והסוכנויות הציבוריות מיישמים חוקים ומספקים שירותים. הנשיא מכהן כראש המדינה. המוסד מייצג המשכיות וממלא תפקידים ציבוריים וחוקתיים מוגדרים, אך ראש הממשלה והקבינט מובילים את מדיניות הממשלה השוטפת. מערכת המשפט בישראל מכריעה בסכסוכים, מנהלת הליכים פליליים ואזרחיים ובוחנת החלטות מנהליות בהתאם לחוק. בתי משפט שונים דנים בסוגים שונים של תיקים, וקיימים גם בתי דין מיוחדים לעניינים מסוימים. בישראל אין מסמך חוקתי אחד מאוחד. חוקי יסוד קובעים חלקים מרכזיים במבנה המוסדי, וחוקים רגילים, תקנות והחלטות בתי משפט מוסיפים כללים נוספים. משרדי ממשלה ארציים מנהלים תחומים כגון מיסוי, שירותים חברתיים, מדיניות בריאות, מדיניות חינוך, תחבורה, הגירה ומינהל פנים. בדרך כלל פונים למשרד או לסוכנות האחראים לשירות מסוים, ולא למדינה כאל משרד אחד. עיריות ומועצות מקומיות מספקות שירותים מקומיים רבים, ובהם תברואה, תכנון מקומי, מרחבים ציבוריים ומתקנים קהילתיים. תחומי האחריות והתקציבים שלהן נפרדים מתפקידים לאומיים רבים, אף ששיתוף פעולה עם משרדי ממשלה נפוץ. אזרחות, תושבות ומעמד אישי עשויים להשפיע על גישה להליכים, למסמכים, להצבעה ולהטבות. לישראל יש גם הסדרים מורכבים בתחום הטריטוריה והשיפוט, ולכן הרשות האחראית עשויה להיות תלויה במקום מגוריו של אדם ובמעמדו המשפטי. מוסדות המדינה מספקים כללים ושירותים ציבוריים משותפים, אך סמכויותיהם מוגבלות בחוק, בתקציבים, בהליכים מנהליים ובמנגנוני ביקורת. במקרים רבים אפשר לערער על החלטה באמצעות התנגדות פנימית, הליך ערר, נציב תלונות הציבור או בית משפט, בהתאם לעניין.