פוליטיקה בישראל

ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. האזרחים בוחרים את הכנסת (Knesset), והרוב הפוליטי בכנסת תומך בממשלה. הכנסת מחוקקת חוקים, מאשרת הוצאות ציבוריות, מפקחת על הממשלה ודנה בנושאים לאומיים. חבריה משתייכים בעיקר למפלגות פוליטיות המיוצגות באמצעות רשימות מועמדים. ראש הממשלה מוביל את הממשלה יחד עם שרים האחראים לתחומים כגון האוצר, החינוך, הבריאות, הביטחון ויחסי החוץ. נשיא המדינה הוא ראש המדינה, אך בדרך כלל תפקידו טקסי וחוקתי יותר מתפקידו של ראש הממשלה. הפוליטיקה הישראלית כוללת מפלגות רבות בעלות עמדות שונות בנושאי ביטחון, דת ומדינה, כלכלה, מדיניות חברתית, זהות לאומית והיחסים עם הפלסטינים ועם המדינות השכנות. בדרך כלל שום מפלגה אינה שולטת לבדה, ולכן המפלגות מנהלות משא ומתן על הסכם קואליציוני. מפלגות שאינן חלק מהקואליציה הממשלתית מרכיבות את האופוזיציה. הן שואלות את השרים שאלות, מבקרות מדיניות, מציעות חלופות, משתתפות בוועדות פרלמנטריות ומנסות לזכות בתמיכה גדולה יותר בבחירות עתידיות. לישראל אין מסמך חוקתי כתוב יחיד. חוקי היסוד (Basic Laws) מספקים כללים חשובים למוסדות המדינה, לסמכויות הממשלה, לבחירות, לזכויות ולבתי המשפט, בעוד שגם חקיקה והחלטות שיפוטיות מעצבות את המערכת. בתי המשפט בוחנים סכסוכים משפטיים ופעולות שלטוניות במסגרת המשפטית של ישראל. הוויכוחים הציבוריים על האיזון הראוי בין הכנסת, הממשלה ומערכת המשפט הם חלק חשוב מהחיים הפוליטיים בישראל. הפוליטיקה מתקיימת גם בעיריות ובמועצות מקומיות. נציגים מקומיים מקבלים החלטות בנוגע לשירותים כגון תכנון, כבישים, פארקים, תברואה, מתקנים קהילתיים וחלקים ממערכת החינוך המקומית. אנשים יכולים להשתתף מעבר לבחירות באמצעות הצטרפות למפלגות או לארגונים אזרחיים, השתתפות באסיפות ציבוריות, הגשת בקשות, פנייה לנבחרי ציבור והשתתפות בהפגנות חוקיות. להשפעה פוליטית יש משמעות, אך היא מוגבלת על ידי אינטרסים מתחרים, כללים משפטיים, תקציבים והצורך לבנות תמיכה רחבה.