למידה בקנדה

הלמידה בקנדה כוללת חינוך פורמלי, הכשרה מעשית, ידע תרבותי, לימוד שפות ולימוד עצמי. היא מתחילה בילדות, אך אינה מסתיימת בקבלת תעודה או תואר. הפרובינציות והטריטוריות אחראיות בעיקר על החינוך. משמעות הדבר היא שתוכניות, מבני בתי הספר, הסמכות ומונחים מקומיים עשויים להשתנות ברחבי קנדה. למידה פורמלית מתקיימת בדרך כלל בבתי ספר, במכללות, במכונים, באוניברסיטאות ובתוכניות חניכות. הלומדים יכולים לעבור בין חלקים אלה של המערכת כאשר מטרותיהם משתנות. למידה בלתי פורמלית מתרחשת באמצעות משפחות, ספריות, מוזיאונים, קבוצות קהילתיות, חומרים מקוונים, תחביבים, התנדבות ועבודה. היא עשויה שלא להעניק הסמכה, אך עדיין יכולה לבנות ידע וביטחון עצמי חשובים. למידה התנסותית פירושה למידה באמצעות עשייה. חינוך משולב בעבודה (Co-operative education), התנסויות בעבודה, מעבדות, פרויקטים, פעילויות שטח ושירות בקהילה יכולים לחבר רעיונות למצבים אמיתיים. למידה של עמים ילידיים עשויה לכלול הוראה המבוססת על הקהילה, קשרים עם זקנים ומחזיקי ידע (Elders and Knowledge Keepers), למידה הקשורה לארץ, שפות ומנהגים תרבותיים. גישות אלה מגוונות ושייכות לקהילות מובחנות של האומות הראשונות (First Nations), האינואיטים (Inuit) והמֶטִיס (Métis). קנדה משתמשת בסוגים רבים של הוכחות ללמידה, ובהם תעודות סיום בית ספר, תעודות, הסמכות מקצועיות, דיפלומות ממכללות ותארים אוניברסיטאיים. מעסיקים עשויים להעריך גם מיומנויות מוכחות, ניסיון, תיקי עבודות והמלצות. הגישה אינה שווה לכולם. מקום מגורים, מוגבלות, שפה, טכנולוגיה, אחריות משפחתית, השכלה קודמת ועלות יכולים להשפיע על ההזדמנויות המעשיות לכל אדם. צעד ראשון מועיל הוא להגדיר את המיומנות או התוצאה הרצויה. לאחר מכן אפשר להשוות בין לימודים פורמליים, תרגול בהנחיה, למידה בקהילה ולימוד עצמי, בהתאם לרמת ההכרה והתמיכה הדרושה.