דיני העבודה בישראל מבוססים על חוקים, תקנות, הסכמי עבודה, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה והחלטות של בתי הדין לעבודה. בדרך כלל אי אפשר לשלול בחוזה פרטי חלק מהגנות המינימום. עובד צריך לקבל מידע ברור על המעסיק, התפקיד, השכר, שעות העבודה והתנאים העיקריים. תנאים בכתב מקלים על מניעת אי הבנות ועל הוכחת מה שהוסכם. מעסיקים מחזיקים בדרך כלל ברישומי שכר ונוכחות ומספקים תלושי שכר מפורטים. על עובדים להשוות את הרישומים לשעות העבודה בפועל, לתשלומים, לניכויים ולהטבות. הגנות תעסוקתיות עוסקות בנושאים כגון תשלום עבור עבודה, מנוחה, חופשה, מחלה, פנסיה, בטיחות בעבודה ויחס שוויוני. הזכאות המדויקת תלויה במעמד העובד ובנסיבותיו. סיום העסקה מחייב בדרך כלל הליך הוגן. שימוע לפני פיטורים נותן לעובד הזדמנות לשמוע את הטענות ולהשיב להן לפני קבלת החלטה סופית. על חלק ממקומות העבודה חלים הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה שמוסיפים תנאים ענפיים. ועד עובדים או איגוד מקצועי עשויים לייצג עובדים במשא ומתן ובסכסוכים. בתי הדין האזוריים לעבודה דנים ברוב תיקי העבודה והביטחון הסוציאלי, וערעורים מוגשים בדרך כלל לבית הדין הארצי לעבודה. ביטוח לאומי מנהל תוכניות מרכזיות של ביטוח סוציאלי, ולא את תשלום השכר הרגיל. כינויים אינם תמיד קובעים את המעמד המשפטי. מי שמוגדר כקבלן עצמאי עשוי בכל זאת להיחשב לעובד אם למערכת היחסים בפועל יש מאפיינים של יחסי עבודה.
דיני עבודה בישראל
דיני העבודה בישראל מסדירים את היחסים בין עובדים למעסיקים. הם עוסקים בתנאי העסקה, שכר, תנאי עבודה, חופשה, פיטורים, שוויון במקום העבודה והגנות סוציאליות. בתי דין מיוחדים לעבודה מכריעים בסכסוכי עבודה רבים.
Tip
שמור יחד את תנאי ההעסקה, תלושי השכר, רישומי הנוכחות, פרטי הפנסיה והודעות ממקום העבודה. אם מתעוררת בעיה של תשלום, ניכוי, בטיחות, אפליה או פיטורים, תאר אותה בכתב ובקש תשובה ברורה לפני שראיות ייעלמו.