הסביבה בישראל

הגנת הסביבה בישראל כוללת את האוויר, המים, הקרקע, האקלים, חיות הבר ומרחבי המחיה של בני האדם. המשרד להגנת הסביבה (Ministry of Environmental Protection), הרשויות המקומיות, גופי המים, רשויות התכנון, עסקים ותושבים — לכולם תחומי אחריות שונים. מים הם דאגה סביבתית מרכזית, משום שבחלקים נרחבים בישראל שורר אקלים יבש. מערכת המים הארצית משלבת מקורות טבעיים עם התפלה, מי שפכים מטופלים, אגירה ורשתות אספקה גדולות, ובמקביל מצופה ממשקי הבית להימנע מבזבוז. איסוף הפסולת מאורגן בעיקר בידי הרשויות המקומיות. צבעי הפחים, נקודות המיחזור, ימי האיסוף והחומרים המתקבלים עשויים להשתנות בין רשויות, ולכן ההנחיות המקומיות מועילות יותר מהנחות המבוססות על עיר אחרת. איכות האוויר מושפעת מתנועת כלי רכב בכבישים, מתעשייה, מאבק בנייה, משימוש באנרגיה ומאירועי אבק טבעיים. התנאים עשויים להשתנות מאוד בין כביש סואן, אזור תעשייה, עיר חופית ומקום כפרי. תכנון השימוש בקרקע צריך לאזן בין בתים, כבישים, עסקים, חקלאות, תשתיות, שטחים פתוחים והגנה על בתי גידול. בחינה סביבתית ותהליכי תכנון ציבוריים יכולים לסייע בזיהוי נזק לפני בניית פרויקטים גדולים. התייעלות אנרגטית ואנרגיה נקייה יותר יכולות להפחית זיהום ושימוש במשאבים. להצללה, לבידוד, לקירור יעיל, לתחבורה ציבורית, להליכה ולציוד המתוחזק היטב יש גם ערך מעשי בתנאים החמים בישראל. לכללים סביבתיים יש מגבלות, משום שאכיפה, תשתיות, עלויות וסדרי עדיפויות מקומיים אינם זהים בכל מקום. שירות שקיים ברשות מקומית אחת עשוי שלא להיות קיים ברשות אחרת או להיות מאורגן בה אחרת. עבור תושבים, נקודת הפתיחה המועילה ביותר היא ידע מקומי. הבנת מערך האיסוף העירוני, השימוש במים, סיכוני הזיהום בקרבת מקום וערוצי הדיווח הופכת דאגה סביבתית רחבה לפעולה שאפשר לנהל.