המשפט הפלילי בישראל

המשפט הפלילי בישראל מבחין בין חקירה, הגשת כתב אישום, משפט וגזר דין. חשד של המשטרה אינו הרשעה, ועל התביעה להוכיח את האישום הפלילי בבית המשפט. המשטרה רשאית לאסוף הודעות, מסמכים, הקלטות, ראיות פיזיות וראיות חוקיות אחרות. אדם עשוי להיחקר כעד או באזהרה כחשוד, ולהבחנה הזאת יש חשיבות. לחשוד יש זכויות במהלך חקירה, ובהן גישה לייעוץ משפטי בנסיבות המתאימות והגנה מפני הפללה עצמית בכפייה. ככל האפשר, יש לדון בתגובה המתאימה עם עורך דין פלילי לפני חקירה. מעצר והחזקה כפופים לבקרות משפטיות ולפיקוח של בית המשפט. בתי המשפט שוקלים אם יש עילה חוקית להחזקה והאם תנאים מגבילים פחות יכולים לתת מענה לחשש. התובעים מחליטים אם הראיות מצדיקות הגשת כתב אישום. בהתאם לעניין, את התביעה מנהלים תובעי משטרה או רשויות התביעה של המדינה. תיקים פליליים נדונים בדרך כלל בבתי משפט שלום או מחוזיים, בהתאם לאופיים ולחומרתם. ערעורים נשמעים בבית המשפט הגבוה המתאים. נאשם נחשב חף מפשע כל עוד לא הורשע. ההגנה יכולה לערער על ראיות התביעה, להציג ראיות, להעלות טענות משפטיות ולהשתמש בהליכי ביקורת זמינים. התוצאות עשויות לכלול סגירת תיק, חזרה מאישום או תיקונו, זיכוי, הרשעה, הסדר מוסכם או גזר דין. לרישום פלילי ואפילו לתיק פתוח עשויות להיות השלכות מעשיות גם מחוץ לאולם בית המשפט.