צרפתית, או «français», היא השפה העיקרית שבה משתמשים מוסדות לאומיים, בתי ספר, שירותים ציבוריים ורוב כלי התקשורת הארציים. היא משתנה גם בין אזורים, דורות, מקצועות וקבוצות חברתיות. לצרפתית התקנית הכתובה יש חשיבות מיוחדת בחינוך ובמינהל. צרפתית מדוברת יומיומית יכולה להיות מהירה יותר, פחות רשמית וגמישה יותר, ולכן לומדים עשויים להבין הודעות כתובות לפני שהם מבינים שיחה טבעית. בצרפתית מבחינים בין «vous» ל־«tu». בדרך כלל «vous» היא הבחירה הבטוחה יותר מול זרים, פקידי ציבור, לקוחות, אנשים מבוגרים או במצבים רשמיים, ואילו «tu» מבטאת היכרות או קשר לא־פורמלי מוסכם. לברכות יש חשיבות באינטראקציות יומיומיות. אמירת «bonjour» לפני בקשה, והוספת «s'il vous plaît» ו־«merci», יכולות לגרום לשיחה להישמע מכבדת ולא חדה מדי. צרפת היא מדינה רב־לשונית. שפות אזוריות כוללות ברטונית, קורסיקנית, בסקית, צורות של אלזסית, זנים של אוקסיטנית, קטלאנית ואחרות, ואילו לטריטוריות שמעבר לים יש שפות וקריאוליות משלהן. ההגירה הביאה לצרפת מגוון ערבי, פורטוגזית, ספרדית, איטלקית, אנגלית, טורקית, שפות אפריקאיות, שפות אסייתיות ועוד. שפות אלה הן חלק מחיי משפחה, תרבות, מסחר וקהילה. שפת הסימנים הצרפתית, «langue des signes française» או «LSF», היא שפה חזותית שלמה. הנגשה עשויה לכלול גם תרגום, כתוביות, טקסט קל לקריאה או תקשורת כתובה ברורה. מבטא אינו מדד לאינטליגנציה. התקשורת משתפרת כשמדברים בבירור, מאפשרים זמן, מאמתים פרטים חשובים ומתמקדים בהבנה במקום בשלמות.
שפה בצרפת
צרפתית היא השפה הציבורית המשותפת בצרפת, אך במדינה מדוברות גם שפות אזוריות, שפות של הטריטוריות שמעבר לים, שפות סימנים ושפות רבות שהגיעו בעקבות הגירה. תקשורת יומיומית תלויה לא רק באוצר מילים, אלא גם בנימוס, ברשמיות, בהקשר ובבחירה בין «vous» ל־«tu».
Tip
התחילו שיחה בצרפת בברכה והשתמשו ב־«vous» עד שתתבקשו לעבור ל־«tu». בעניינים חשובים, חזרו על תאריכים, שמות ופעולות בכתב כדי ששני הצדדים יוכלו לוודא שהבינו אותו דבר.